(1) 
וְשֶׁאֵינָהּ מְסוּיֶּימֶת בִּמְצָרֶיהָ עַד כַּמָּה אָמַר רַב פָּפָּא אכִּדְאָזֵיל תַּיָּירָא דְשׁוֹרֵי וְהָדַר.
וְשֶׁאֵינָהּ מְסוּיֶּימֶת בִּמְצָרֶיהָ עַד כַּמָּה אָמַר רַב פָּפָּא אכִּדְאָזֵיל תַּיָּירָא דְשׁוֹרֵי וְהָדַר.And if it is not defined by its boundaries, up to how much of the field is acquired by one strike of the hoe? Rav Pappa said: He acquires as far as an ox driver goes and returns, i.e., the size of a standard furrow, beginning where the hoe entered the ground.
[רמב״ן] ושאינה מסויימת במצריה עד כמה. פירוש עד כמה הוא קונה במכוש אחד, כדאזיל תוארא דתורי והדר, והוא שיעור ידוע. וזה הדין בשדה בית הבעל ו[כ]ההיא דאמרינן כל שנקראת על שמו בבית השלחין ובשדה האילן, וכך פר״ח ז״ל דקרו לה כי גרעתא דפלניא אע״פ שאינה מסויימת במצריה דמיא למסויימת.א
[ערוך ע׳ תייר] בפ׳ חזקת הבתים: אמר רב פפא בדאזיל תיירא דתורי והדר. פירוש כמו שהולך צמד בקר של מחרישה בתלם אחד וחוזר ועושה תלם אחר, כשיעור אותן שני תלמים קנה ולא יותר.
א. וסיים: והוא הפירוש הנכון. ושיטה זו הובאה בבעל ההשלמה סי׳ ז׳ וברמ״ה סי׳ רמט. ועי׳ להלן נו, א ר״י קרקושא, ראב״ד ורשב״א. ועי׳ באר יצחק או״ח סי׳ ד.
אמר רב יהודה אמר שמואל ניכסי הגוי1 הרי הם כמדבר כל2 המחזיק בהן זכה בהן3 מאי טעמ׳ גוי מכי מטו [זוזי לידיה]4 הוא דמיסתלק ליה וישראל לא קאני עד דמטי שטרא לידיה הילכך הוו ליה כניכסי מדבר וכל המחזיק בהן זכה והני מילי באתרא דלית ביה הרמנא5 למלכא אבל באתרא דאית ביה הרמנא6 דמלכא ואמר לא ליכול ארעא אלא באיגרתא לא קאני דאמר שמואל דינא דמלכותא דינא.
1. הגוי: דפוס קושטא : הגר .
2. כל: חסר בדפוסים.
3. בהן: חסר בכ״י נ , דפוסים.
4. זוזי לידיה: כ״י נ , דפוסים. גיט רק: ״זוזי״. כ״י סוטרו : ״לידיה זוזי״.
5. הרמנא: וכן בעיטור (מאמר מודעה) בשם הרי״ף. גיט : ״הרמונא״. כ״י נ : ״הרמאנא״. דפוסים: הורמאנא .
6. הרמנא: כ״י נ , דפוסים: ״הורמאנא״.
ושאינה מסוימת – אלא בקעה גדולה היא:
עד כמה – קנה בה:
תיירא דתורי והדר – כלומר כמו שהולך צמד בקר של מחרישה בתלם וחוזר ועושה תלם אחר כשיעור אותן שני תלמים קני ולא יותר:
ערך תיירא
תיירא – א(בבא בתרא נד:) א״ר פפא כדאזיל תיירא דתורי והדר פי׳ כמו שהולך צמד בקר של מחרישה בתלם אחד וחוזר ועושה תלם אחר כשיעור אותן שני תלמים קנה ולא יותר.
א. [פאאר יאך.]
ושאינה מסויימת במצריה – אלא בקעה גדולה ופתוחה לשדות אחרים או לרשות הרבים עד כמה צריך לחפור ויקנה כולה אליבא דרב דהא ודאי לשמואל לא חשיבא מסוימת טפי משאינה מסוימת דאפילו במסוימת קאמר לא קנה אלא מכושו וכ״ש בשאינה מסוימת יש מפרשים בענינין אחרים ולא נהירא לי כלל.
כדאזיל תיירא דתורי והדר – כשיחרוש צמד בקר שורה אחת מקצה גבול השדה ועד קצהו והדר ובחזרתו יעשה עוד שורה אחרת דהיינו שתי שורות על פני כל השדה משפתו אל שפתו ממזרח למערב מתוך כך קנה כל השדה גם מן הצפון לדרום דכיון דחרש שתי שורות על פני כל אורך השדה או על כל רחבו כאילו חרש כולו שהרי החזיק בו מראשו ועד סופו כן נראה בעיני.
ושאינה מסוימת במצריה עד כמה – פי׳ כמה יקנה במכוש אחד כדאזיל תיירא דתורי והדר פירוש כשיעור מדת תלם והן היו יודעים מדת התלם כמה היה אורך שלו דבשדה גדולה לא היו חורשים במענה אחד כל אורך השדה ולא כפ״ה כשיחרוש צמד בקר שורה אחת מקצה גבול שדהו עד קצהו ומתוך כך קונה כל השדה חדא דלישנא לא משמע הכי ועוד דאמאי בעי והדר רק כשיחרוש פעם אחת אע״ג דלא הדר.
1אמר רב יהודה אמר שמואל נכסי העכו״ם הרי הן כו׳. אם הראשון שנתן מעות לא קנה עד דמטי שטרא לידיה האיך יקנה זה השני שלא נתן מעות בלא שטר. וי״ל דהראשון שנתן מעות אנן סהדי דלא סמכה דעתיה למקני עד דכתיב ליה עכו״ם שטרא משום דעכו״ם אנס הוא אבל האי דאחזיק בלא זוזי דעתיה למקני בהאי חזקה מימר אמר כי אניס ליה עכו״ם מנאי לא מפסידנא מידי ואפילו מחייבינן ליה לאהדורי זוזי לקמא על תנאי זה מהדר דאי אניס ליה עכו״ם מיניה מהדר ליה זוזי.
2ונמצא עכשיו פסק הלכה לפי זה היכא דאיכא הרמנא דמלכא מוציאין משני כל שכתב העכו״ם שטר לראשון ומעמידין ביד ראשון ואף על פי שקדם והחזיק בה קודם שכתב עכו״ם שטר לראשון. ואי ליכא הרמנא דמלכא אי קדם וזכה שני קנה ואפילו כתב עכו״ם אחר כך לראשון לפי שמשעה שקבל זוזי נסתלקה לו והויא לה כמדבר והלכך מי שקדם והחזיק קנה ומחזיר דמים ללוקח ראשון ולפי דעתי אפילו נתן הראשון מעות והחזיק דכל שלא הגיע שטר מכר לידו לא סמכא דעתיה והיכא דזבין בבגי דמטמרי ולא קדם ראשון והחזיק שני קנה ואינו חייב להחזיר מעות לראשון דמנפשיה זכה בה דמלכא אמר כל מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא ואפשר דאף בזה מחזיר דמים ללוקח ראשון אם מכרה לו עכו״ם שירד בה אחר שהלכו להם בעלים ראשונים כי לולי שמכרה עכו״ם לישראל זה לא היה ישראל שני זה יכול לירר בה שהעכו״ם שקבל לפרוע הטסקא זכה בה ואין אחר יכול לסלקו כל שהוא רוצה לפרוע הטסקא. אבל הבעלים שנחבאו מכרוהו לו בין בכסף בין בשטר ואפילו היו ישראלים לא קנה וכל הקודם זכה דמכיון שלא פרעו הטסקא חזרה שדה למלך ואין לזה בה כלום ושני מן ההפקר הגמור זכה בה עד כאן לשונו. והא דאמרינן הנהו בגי דמטמרי הוו כלומר כל אותם בגי מוחלט הוה למלך שהבעלים לא היו נותנים הטסקא וכיון שהבאגא חלוטה למלך כבר היה משפטו שכל מי שנתן לו הטסקא יאכל אותה בלא שטר אבל מכר שבין איש לחברו בין בקרקע שיש למלך בו טסקא והוא נותנו בין שאין למלך בו טסקא גזר עליהם שלא יקנה אדם מחברו עד שיהיה לו שטר מהבעלים והיה זה המשפט לתיקון האנשים שלא יבואו לידי כפירות וקטטות..
1. פיסקה זו מובאת ברשב״א בשם ראב״ד.
2. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.
אינה מסויימת במצריה עד כמה, פיר׳ אלא היא בקעה גדולה ופתוחה לשדות אחרים או לרשות הרבים. כדאזיל תיארא דתורי והדר, פיר׳ כשיחרוש צמד בקר שורה אחת מקצה גבול השדה עד קצהו. והדר פיר׳ ובחזירתו יעשה עוד שורה אחרתא, דהינו שתי שורות על פני כל השדה, על ארכו או על רחבו, ובכך יחזיק בכולו, דדאמי כאילו חרשו כולו מראשו ועד סופו.
נכסי הגוי הרי הן כמדבר, פיר׳ הרי הן הפקר כמדבר, שאם מכרן גוי לישראל וקיבל הדמים ממנו ועדיין לא החזיק בהן ישראל זה הקונה אותםב ובא ישראל אחר והחזיק בהן קודם שיבוא השטר לידו, זכה בהן השני, ובלבד שיחזיר לו מעותיו לראשוןג.
אבלד באתרא דאית ביה הרמנא למלכא, פיר׳ ומלכא אמ׳ לא ליכול איניש ארעא אלא באגרתאה, פיר׳ דאגר מן מלכאו או מן אורשתא דמלכא. פיר׳ אחר לא ליכול ארעא שום מחזיק אלא אם כן יש בידו שטר מכירה מן המוכרז דהוא אגרתא, מלשון אגרת.
דאמ׳ שמואל דינא דמלכותא דינא, פיר׳ כל מסים וארנונות, ומנהגות משפטי מלכים שרגילים להנהיג בהלכותם משאר אילו הענינים, שכל בני המלכות מקבלין אותם עליהם ברצונם, הם חוקי המלך ומשפטיו, הולכך דין גמור הוא.
א. כ״כ רשב״ם ודלא כרב״ס לעיל ועיי״ש בהערות וכתוס׳ ד״ה ושאינה שהקשו על פי׳ זה, ועי׳ מהרש״א.
ב. משמע שאם החזיק מועיל וכן משמע לעיל בר״ח ועיי״ש בהערה.
ג. כ״כ רב״ס לעיל ועיי״ש בהערה.
ד. המילים המודגשות כאן הם מהרי״ף.
ה. וגי׳ ברי״ף באיגרתא ועי׳ הערה הבאה.
ו. כ״כ הריטב״א בשם יש מן הגאונים גורסין באגרתא כלומר דבר קצוב שנותנין למלך וכן פי׳ רבנו האיי גאון בספר המקח עכ״ל. ועי׳ לעיל ברב״ס שפי׳ איגרת מלכות ועיי״ש בהערה.
ז. כ״כ רשב״ם ועוד ראשונים.
רלה. שדה המסויימת במצרניה אמר רב כיון שהכיש בה מכוש אחד קנה כולה ושמואל אמר לא קנה אלא מכושו בלבד. הא שמעתא לא מיתוקמא אלא בנכסי הגר וכיוצא בהן כדבעינן למימר קמן. היכי דמי מסויימת במצרניה, כגון שמוקפת מצרים סביב להפסיק בינה ובין חברותיה או בינה ובין רשות הרבים מארבע רוחותיה. רב סבר כיון שמצרניה מוכיחין על מה שבתוכן שהיא שדה אחת כיון שהכיש בה מכוש אחד קנה כולה. ושמואל סבר לא אלימי מצרים לשוויה לכולה שדה אחת אלא היכא דדעת אחרת מקנה אותה, אבל במחזיק בנכסי הגר כל פורתא ופורתא באנפי נפשיה קאי, ולא מהניא חזקה דהאי למקנא אידך ואין לו אלא מקום מכושו. וקימא לן כרב, דהא רב נחמן עבד עובדא לקמן כותיה, ועוד דסוגיין הכא כותיה, מדאיבעיא לן שאינה מסויימת במצרניה עד כמה. כלומר עד כמה קנה, אמר רב פפא כד אזיל תיירא דתורי והדר. ושארא לא קני וש״מ דבמסויימת כרב סבירא לן, דאי כשמואל, השתא היכא דמסויימת במצרניה אמרת לא קנה אלא מקום מכושו, היכא דאינה מסויימת לא כל שכן, אלא לאו ש״מ הילכתא כרב.
ושמעינן מינה דהיכא דמסויימת במצרניה כגון דאית ליה מצרים מארבע רוחותיה כגון מצר וחצב וכיוצא בהן, כיון שהכיש בה מכוש אחד קנה כולה דכולה חדא שדה היא. אבל היכא דאינה מסוימת במצרניה, כגון שאין לה מצר מקיפה סביב, איכא למימר דכל פורתא ופורתא באנפי נפשיה קאי ולא מיקני האי פורתא בחזקה דאידך, ואמטול הכי כי הכיש בה מכוש אחד לא קני אלא כדאזיל תיארא דתורי והדר, דבציר מהאי שיעורא ודאי כוליה כחד גופא הוא הואיל והצמד חורשו בבת אחת ואמטול הכי מקני כוליה בחד מכוש. ואשתכח דיהבינן ליה תלם אחד ארכו לאורך מכושו כפי מה שהחורש מוליך צמד הבקר בפעם אחת וחוזר לו.
והאי והדר דקאמרינן לאו למימרא דיהבינן ליה שני תלמים חד לכד אזיל וחד לכד הדר, דכיון דלא מהני האי מכוש למקנא כולה שדה מאי שנא דמהני למקנא שני תלמים, אלא ודאי חד תלם בלחוד הוא דיהבינן ליה כדפרישנא טעמא. והאי שיעורא דבדאזיל תיארא דתורי והדר לאורכא דתלם בלחוד הוא, לפי שאין דרכו של חורש להאריך את התלם בפעם אחת עד סוף השדה אלא בזמן שאין השדה ארוכה יותר מדאי, אבל אם היתה ארוכה יתר מדאי מוליך את הצמד שיעור ידוע וחוזר לו, והכא כיון דשדה גדולה היא לא קני להאי תלם לאורך כל השדה אלא עד שיעורא דאזיל תיארא דתורי בחד זימנא ומתחיל למיהדר. ומנא תימרא דאורחא דמילתא הכי הוא, דכתיב (תהלים קכט,ג) על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם, אלמא ארחיהו לאו הכי. וכתיב נמי (שמואל א יד,יד) ותהי המכה הראשונה אשר הכה יהונתן ונושא כליו עשרים איש כבחצי מענה צמד שדה. אי אמרת בשלמא מענה שלימה אית ליה שיעורא היינו דמשער קרא בחצי מענה, אלא אי אמרת שלמה נמי לית לה שיעורא אם כן חצי מענה היכי מתשער. והאי קרא אע״ג דלא יכלינן למילף מיניה שיעורא דמענה שלימה כמה הוי, ילפינן ליה לשיעורא ממסכת אהלות דתנן התם בריש פירקא דשיבסר החורש את הקבר הרי זה עושה בית הפרס עד כמה הוא עושה מלא מענה מאה אמה, אלמא מלא מענה מאה אמה הוי, והיינו כדאזיל תיארא דתורי והדר. מיהו הדין שיעורא לא שוי בכל דוכתא, דאיכא דוכתא דלא הוי שיעורא כולי האי, והדבר ידוע שאם היתה מישור ועפרה רך מאריכין בה התלם יתר ממה שמאריכין בשדה שיש בה רכסים ומעלות (ועדרות) [ומורדות] או שעפרה קשה, וכל כי האי גוונא יד המחזיק על התחתונה.
ומסתברא דכי יהבינן ליה האי תלם ארכו לאורך מכושו הוא דיהבינן ליה דלההוא גיסא דמחזיק טפי הוא דמסתברא דקני טפי, הילכך אי איכא רוחא בארעא דגר מהאי גיסא ומהאי גיסא כי היכי דלהוי ליה למקום מכושו שיעור חצי תלם מכאן וחצי תלם מכאן יהבינן ליה הכי, דעל כרחיך בשיעור מאי דאהני האי מכוש למיקנא מהאי גיסא אהני למקני מהאי גיסא, ואי מיקרב מכושיה לסוף השדה מחד גיסא בפחות מחצי תלם משחינן ליה להאי תלם נהליה מסוף השדה מקרוב למכוש, ומשתלים ואזיל שאר התלם משאר השדה, ובלבד לאורך המכוש, שיהא ארכו של מכוש נבלע בארכו של תלם.
וכוליה נמי לא אמרן אלא בנכסי הגר, אבל בנכסי חבירו לא שנא מסויימת ולא שנא שאינה מסוימת, כיון שהכיש בה מכוש אחד קנה כולה, מאידך דשמואל דאמר מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחד מהן קנה כולן, ודוקא כדמפרש התם ואזיל:
רלו. אמר רב יהודה אמר שמואל נכסי הגוי הרי הן כמדבר כל המחזיק בהן זכה בהן. כלומר כל המחזיק בהן משנטל הגוי דמיהן עד שלא הגיע שטר המקנה ליד הלוקח זכה בהן, מ״ט גוי מכי מטו זוזי לידיה אסתלק ליה וישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה. ועיקר הא מילתא, דבדיני גוים לא קני איניש ארעא אלא בשטרא, והבא מחמת גוי הרי הוא כגוי, וכיון דאתא איניש אחרינא אדהכי והכי והחזיק בהן זכה בהן. אמר ליה אביי לרב יוסף ומי אמר שמואל הכי והא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא ומלכא אמר לא ליקנו ארעא אלא באיגרתא אמר ליה אנא לא ידענא עובדא הוה בדורא דרעואתא בישראל דזבן ארעא מגוי ואתא ישראל אחרינא ורפק בה פורתא אתא לקמיה דרב יהודה אוקמא בידא דשני אמר ליה דורא דרעותא קאמרת התם באגי מיטמרי הוו דאינהו גופיהו לא הוו יהבי טיסקא למלכא ומלכא אמר מאן דיהיב טיסקא ליכול ארעא. וקימא לן כוותיה דשמואל, וקושיי דאביי ליתיה, דכי אמר שמואל דינא דמלכותא דינא דלא ליקני ארעא אלא בשטרא, הני מילי במאן דאתי מכח אחר אבל במאן דזכי מהפקירא לא קאמר, דאם כן בטלת תורת המחזיק בנכסי הגר. והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי קשיא דשמואל אדשמואל. ועוד דרב נחמן נמי עבד עובדא כי הא דשמואל דאמר נכסי הגוי הרי הן כמדבר כל המחזיק בהן, זכה בהן וכן שלח רב הונא בר אבין (להלן נה,א), וכן היה רבי אבין ור׳ אילא וכל רבותינו שוין בדבר (שם):
רלז. ולענין באגי דמטמרי מרואתייהו ולא יהבי טיסקא למלכא נמי קימא לן כאביי דאמר כל המחזיק בהן על מנת למיהב טיסקא למלכא זכה בהן, דקימא לן דינא דמלכותא דינא, ומלכא אמר מאן דיהיב טיסקא ליכול ארעא:
ושאינה מסויימת במצריה עד כמה – פירוש עד כמה הוא קונה במכוש אחד כדאזיל תוארא דתורי והדר והוא שיעור ידוע וזה הדין בשדה בית הבעל וההיא דאמרינן (לקמן דף נ״ו ב׳) כל שנקראת על שמו בבית השלחין ובשדה אילן וכך פר״ח ז״ל דקרו לה כי גרעתא דפלניא אע״פ שאינה מסויימת במצריה דמיא למסויימת והוא הפי׳ הנכון.
אינה מסויימת במצריה עד כמה. אליבא דרב קא בעי לה, דאי לשמואל אפילו במסויימת לא קנה אלא מקום מכושו בלבד, כל שכן בשאינה מסויימת.
אמר רב פפא כדאזיל תירא דתורי והדר. פירש ר״ש ז״ל כשיחרש צמד בקר שורה אחת מקצה גבול השדה ועד קצהו. והדר, ובחזירתו יעשה עוד שורה אחרת, דהיינו שתי שורות על פני כל השדה ועד קצהו משפתו אל שפתו ממזרח למערב, מתוך כך קנה כל השדה מצפון לדרום, עד כאן. ואינו מחוור בעיני, דאם כן לא הוה ליה למימר עד כמה, דמשמע עד כמה קונה, אלא הכי הוה ליה למימר בכמה, כלומר בכמה יקנה. ועוד דלא הוה ליה למימר כדאזיל בכ״ף, אלא בדאזיל, בבי״ת, כלומר בזה יקנה. אלא הכי פירושו, עד כמה יקנה במכוש אחד, כדאזיל תיירא דתורי והדר, שאין דרך עובדי אדמה להאריך תלמים באורך כל השדה, אלא חורשין את השדה חלקים חלקים, וכשיעור שמאריכין תלם אחד וחוזר וחורש נקרא שדה אחד, והילכך במכוש אחד קנה בשדה כשיעור זה.
אע״פ שאמרו שהקרקע נקנה בכסף ושטר וחזקה דוקא ישראל בישראל אבל גוי בישראל וישראל בגוי אין קונין קרקע זה מזה אלא בשטר סתם הדברים אין דעת הגוי סומכת אלא על השטר לא לקנייה ולא להקנאה מעתה נכסי הגוי ר״ל קרקע שמכרו לישראל ונתן לו ישראל זה הדמים ועדין לא החזיק בה ישראל זה ולא הגיע השטר לידו הרי זה הפקר ואם בא אחר והחזיק זכה אלא שגדולי המחברים כתבו שנותן לראשון את הדמים וחכמי הצרפתים חולקים בה אלא שהוא נקרא רשע מדין עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה אבל מ״מ האחרון קנה שהגוי משקבל המעות נסתלק רשותו שהרי מן הדין קנאו זה בדמים וישראל לא קנה עד שיגיע שטר לידו שלא גמר להקנותו אלא בשטר ונמצאו כעין נכסי הפקר ומ״מ אם היה שם דין מדיני המלך החקוקים בנימוסיו שלא יהא שום קנין נגמר אלא בשטר לא נסתלק הגוי עד שיגיע שטר לידו של זה ותכף שנסתלק רשות הגוי נכנסה לרשות ישראל גאוני ספרד כתבו שאף במקום שאין שם חק ידוע למלך על זה לא נאמרו הדברים אלא בגוי שאין קרקע זה שלו לגמרי אלא שברח בעל השדה מפני הטסקא ובא זה וירד בה ופורע הטסקא ומחזיק בה ואח״כ מכרה לישראל הא כל שמכר שדה שהיא שלו לגמרי אין כאן קנין אלא לזה שהוא מקנהו לו:
כדאזיל תיירא דתורי והדר. פירש רשב״ם ז״ל כשיחרוש צמד בקר שורה אחת כו׳. ואינו מחוור בעיני דאם כן לא הוה ליה למימר עד כמה דמשמע עד כמה קונה אלא הכי הוה ליה למימר בכמה כלומר בכמה יקנה. ועוד דלא הוה ליה למימר כדאזיל בכ״ף אלא בדאזיל בבי״ת כלומר בזה יקנה. הרשב״א ז״ל.
ועוד דלישנא לא משמע הכי דמשמע דקאי אפלוגתא דרב ושמואל דפליגי בשדה המסויימת במצריה דרב אמר במכוש אחד קנה כולה ותו בעי שאינה מסויימת לרב עד כמה יקנה במכוש אחד. תוספות הרא״ש ז״ל.
(55a:2) הא דשלח רב הונא בר אבין ישראל שלקח כו׳. עד אין מוציאין אותה מידו תמיהא לי למה אמר אין מוציאין אותה מידו ולא אמר זכה בה או כל המחזיק בה זכה כלשון שאמר שמואל דהא אינהו כשמואל אמרוה. וכן פירש ר״ש ז״ל. הרשב״א ז״ל.
בפי׳ רשב״ם בד״ה כדאזיל תיירא כו׳ דהיינו ב׳ שורות כו׳ ממזרח למערב כו׳ עכ״ל ק״ק לכאורה דמשמע דלא מסתבר ליה באינה מסויימת במצריה בבקעה גדולה לקנות במכוש א׳ וא״כ לפירושו בב׳ שורות חרישה נמי באורך מה יועיל לרוחב של הבקעה הגדולה ואם נקדים המאוחר למוקדם בפירושו א״ש וכצ״ל ממזרח למערב כו׳ מן צפון לדרום מתוך כך כו׳ כל אורך השדה ועל כל רחבו כו׳ ודו״ק:
תוס׳ בד״ה וישראל כו׳ שהיו עומדין במקום שכותבין כו׳ מעפרון בק״ו מגופו כו׳ עכ״ל משום דלא אימעוט שטר בעכו״ם מספר המקנה דירמיה כמ״ש לעיל אלא שטר לחוד אבל דבעי שטר עם כסף לא אמעיט מהתם ולכך הוצרכו לק״ו מגופו כו׳ אך ק״ק כיון שכבר כתבו שהיו עומדין במקום שכותבין וא״כ מדינא קונה בכסף בפשיטות ה״ל לרשב״א להקשות על זה דמאחר שהעכו״ם מסתלק למה לא יגמור בדעתו לקנות כו׳ ומי הצריכו לקושייתו למה שכתב דקונה בכסף גרידא מעפרון בק״ו ויש ליישב ודו״ק:
ושאינה מסויימת במצריה, עד כמה יקנה בהכאת מכוש אחת? אמר רב פפא: כדאזיל תיירא דשורי והדר [כמו שהולך השוור, נוהג השוורים, וחוזר], כלומר, כדי שיעור רגיל של תלם חרישה ממקום שעדר בו.
And if it is not defined by its boundaries, up to how much of the field is acquired by one strike of the hoe? Rav Pappa said: He acquires as far as an ox driver goes and returns, i.e., the size of a standard furrow, beginning where the hoe entered the ground.
הכל
(2) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל בנִכְסֵי גּוֹי 1 הֲרֵי הֵן כְּמִדְבָּר כׇּל הַמַּחְזִיק בָּהֶן זָכָה בָּהֶן מ״ט מַאי טַעְמָא גּוֹי 2 מִכִּי מָטוּ זוּזֵי לִידֵיהּ אִסְתַּלַּק לֵיהּ יִשְׂרָאֵל לָא קָנֵי ג עַד דְּמָטֵי שְׁטָרָא לִידֵיהּ הִלְכָּךְ הֲרֵי הֵן כְּמִדְבָּר וְכׇל הַמַּחְזִיק בָּהֶן זָכָה בָּהֶן.
§ Rav Yehuda says that Shmuel says: With regard to the property of a gentile that was sold to a Jew for money, it is ownerless like a desert until the purchaser performs an act of acquisition; anyone who takes possession of it in the interim has acquired it. What is the reason for this? The gentile relinquishes ownership of it from the moment when the money reaches his hand, while the Jew who purchased it does not acquire it until the deed reaches his hand. Therefore, in the period of time between the giving of the money and the receiving of the deed, the property is like a desert, and anyone who takes possession of it has acquired it.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "עובד כוכבים".
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "עובד כוכבים".
[צרור הכסף לתלמיד הרשב״א עמ׳ רעח] וישראל לא קני עד דמטי שטר לידיה וכו׳ ומדברי רבינו חננאל ז״ל אמרו שאילו החזיק ראשון קודם השטר דקני, וכן דעת הרמב״ם ז״ל בספק קנין בהלכות זכייה בפרק ראשון (הי״ד).
כל המחזיק בהן זכה בהן – כגון שאם מכר עובד כוכבים שדהו לישראל אחד ונתן לו מעות ובא ישראל אחר והחזיק בה קודם שיכתוב לו שטר זכה בהן זה שני ובלבד שיחזיר מעותיו לראשון:
אמר רב יהודה אמר שמואל נכסי העובד כוכבים – שמכרם עובד כוכבים לישראל שקבל העובד כוכבים הדמים ממנו ועדיין לא החזיק בה ישראל זה הקונה אותם.
הרי הן כמדבר – הפקר כדמפרש לקמן שאם קדם ישראל אחר והחזיק בם קנה כאילו הן נכסי הגר שמת ויש מפרשין דמעות מיהא יחזיר ללוקח ראשון ולי אין נראה כלל דא״כ מאי הרי הן כמדבר אלא זכה בהן לגמרי ואם יכול לוקח ראשון לדון עם העובד כוכבי׳ ולהוציא ממנו מעותיו יעשה ואם לאו יפסיד ומיהו נראה בעיני דהאי שני רשע מיקרי דכיון דיהב לוקח ראשון זוזי לא גרע מעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה דמיקרי רשע ההוא אחר ופירש רבינו חננאל דלית הלכתא כשמואל ומשום דמקשי עלה אביי אידך דשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא ובא רב יוסף לתרץ והקשהו אביי ואמר דמעולם לא אמרה שמואל דא״כ קשיא דשמואל אדשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא ולי נראה דהלכתא כשמואל דהא רב נחמן דדיינא הוי והלכתא כוותיה בדיני דן כוותיה לקמיה וגם הרבה אמוראים כשמואל ס״ל לקמן וסליק שמעתין בהכי והא דאמר שמואל דינא דמלכותא דינא רב יוסף עצמו היה יודע תירוץ לדבר דא״ל לאביי אנא לא ידענא עובדא היכי הוה כו׳ לא חשש לתרץ מאחר דהוה מייתי ראיה מעובדא.
כי מטו זוזי לידיה – מן הלוקח.
אסתלק ליה – העובד כוכבים שהרי כל קנינו של עובד כוכבים בכסף כדאמרי׳ בפ״ק דקדושין (דף יד:) ומשקבל המעות לגבי דידיה הויא מכירה גמורה שאין יכולין עוד לחזור זה בזה וישראל לא קני במתן מעות עד דאתא שטרא לידיה כדאמרינן בקדושין וכדפרישית לעיל דאפילו מישראל חבריה לא קני בזוזי עד שיכתוב לו את השטר וכ״ש מעובד כוכבים דסתם עובדי כוכבים אנסים הם ואין בדעתו לקנות בלא שטר והלכך אי אתא ישראל אחרינא רפק ביה פורתא מקמי האי קנה ודוקא בלוקח מעובד כוכבים אבל לוקח מישראל חבירו נהי דלא קני לוקח עד דאתי שטרא לידיה אחר מיהא אין יכול לקדם ולהחזיק שהרי עדיין ברשות מוכר קיימא שכל זמן שלא החזיק הלוקח או לא בא השטר לידו יכולין שניהם לחזור זה בזה.
עובד כוכבים מכי מטי זוזי לידיה אסתלק ליה – פ״ה משום דכל קנינו של עובד כוכבים בכסף כדאמרינן בפ״ק דקדושין (דף יד: ושם) אשכחן עובד כוכבים דכל קנינו בכסף ולאו ראיה היא לפי׳ ר״ת דמפרש התם דוקא בעבד עברי קאמר שאין בו קנין אחר דשטר לא ידעינן ביה אפי׳ בישראל אלא מדהוקש לאמה העבריה ואמה העבריה לאחרת אבל בעובד כוכבים דלא שייך ביה קדושין ליכא למילף מאחרת ועוד תניא התם מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים דהיינו חליפין משמע דה״ה בשטר אינו נקנה דאפילו כל שוה כסף הוה ממעט התם מכסף אי לאו דכתיב ישיב לרבות שוה כסף ככסף אבל בעלמא אור״ת דאדרבה אין קנינו של עובד כוכבים בכסף אלא במשיכה וכדר׳ יוחנן קי״ל דדריש (בכורות דף יג:) מיד עמיתך בכסף הא מיד עובד כוכבים במשיכה וכן בפ׳ בתרא דע״ז (דף עא. ושם ד״ה רב) מסיק דמשיכה לעובד כוכבים קונה והא דקאמר הכא ועובד כוכבים מכי מטו זוזי לידיה אסתלק ליה היינו משום דמצינו בעובד כוכבים קנין כסף בעפרון ושטר ודאי לא קנה בעובד כוכבים משום דישראל גופיה לא קנה בשטרא אלא מספר המקנה דירמיה והתם ישראל הוה.
וישראל לא קנה עד דמטי שטרא לידיה – שהיו עומדים במקום שכותבין את השטר וקשיא לרבינו שמשון בן אברהם דאמאי לא קנה בכסף גרידא מעפרון בק״ו מגופו גופו באחת ממונו בשתים כדאמרינן בבכורות בפ״ב (בכורות יג. ושם) דליכא למימר שאינו גומר בדעתו לקנות עד שיהיה בשטר דמאחר שהעובד כוכבים מסתלק למה לא יגמור בדעתו לקנות ויניחנו להיות הפקר והוה לן למימר דהוי כאילו פירש אי בעינא בכספא איקני מה״ט דפרישית וצ״ל דאנן סהדי שלא היה בדעתו אלא כמות שהוא רגיל לקנות עם ישראל דהיינו בשטר מדלא פירש אי בעינא בכספא איקני אבל קשיא לרבינו שמשון בן אברהם דבפרק ב׳ דבכורות (בכורות שם) א״ר יצחק ישראל שנתן מעות לעובד כוכבים בבהמה בדיניהן אע״פ שלא משך קנה וחייבת בבכורה ואמאי לא אמרינן אע״ג דקנה מן התורה כדאמר אביי התם בדיניהם שפסקה להן תורה מיד עמיתך במשיכה הא מיד עובד כוכבים בכסף מ״מ אין בדעתו לקנות אלא עד שימשוך כמו שהוא רגיל לקנות עם ישראל כדאמרינן הכא וי״ל דהתם בדיניהם קאמר ונראה דשרי לישראל לתבוע מינייהו מעותיו אע״פ שמתוך כך יחזיר העובד כוכבים ויגזול את המחזיק דבדין קא תבע ליה דלא נתן לו מעות אלא ע״מ שתבא הקרקע לידו ואם המחזיק יכול לישמט מן העובד כוכבים ישמט אע״פ שהלוקח מפסיד אך אם המחזיק בעי לפרוע לו מעותיו אם יפקיענו הראשון הקרקע מידו ע״י עובד כוכבים נראה דה״ל מסור ממש.
נכסי הכותי הרי הן כמדבר – פירש הרב רבי שמואל זכרונו לברכה אבל נקרא רשע, כי הא דגרסינן (בקדושין דף נ״ט א׳) עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו אמר ליה נקרא רשע.
ויש מקשים מדאמרינן (בבבא מציעא דף י׳ א׳) ראה את המציאה ונפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה בה ואייתינן נמי התם הא דתנן במסכת פיאה נטל מקצת פיאה וזרק לו על השאר פירס טליתו עליה מעבירין אותה הימנו והני מהפכין בחררה הם (ובבבא קמא דף ס״ט ב׳) נמי משכונו של גר ביד ישראל וכו׳ ובא ישראל אחר והחזיק בה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את השאר.
ופריק ר״ת ז״ל כולהו לא קשיאן, דכי אמרינן במס׳ קדושין נקרא רשע במהפך בה ללוקחה ובא אחר ולקחה שאם לא ילקח זו ימצא אחרת ליקח ואם לא מצא אין הפסד של הפקר דקא זכי לנפשיה לא מיקרי רשע דלא משכח אחרינא וחייו קודמין כלו׳ רווחא דידיה עדיפא מה שאין כן במכר ואפילו לקח בפחות מכדי דמיו הואיל ומכר הוא אין לחלוק והא דאמרינן בפ׳ (לא יחפור דף כ״א ב׳) מרחיקין מצודת הדג כמלא צידת הדג שאני דגים דיהבי סיארא וכדברי המפ׳ שבאחר שנצודו ברשותו של זה יוצאין מתוכה למזונות אחרים אבל בנכסי הנכרי אם לא עכשיו אימתי ימצא שהרי מן ההפקר הוא זוכה.
אבל רש״י ז״ל פי׳ שם עני המהפך בחררה לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית וכן ממה שאמרו עני, ועוד שאין בדברי רבינו תם ז״ל טעם כעיקר.
והנך פירכי לא קשיאן, דבמציאה לא היה יודע אותה שיהפוך בה ולא על ידי טרחו באה ואף על פי שהפיל עצמו עליה זה זכה ואם אין טעם ז״ל זה מספיק אומר לך שנקרא רשע והתם דינ׳ קאמרי׳ ומה שאמרו לענין פיאה מעבירין אותה הימנו מפני שכל העניים מהפכין כמותו אחר הפיאות ולא הוא בלבד מחזר אחריה ומשכונו של גר ביד ישראל לא הפך אחריו לקנות גופו לפיכך קנה האחד.
ושמענו שדעתו של ר״ת ז״ל לומר שמכל מקום שנקר׳ רשע בית דין מחייבין אותו להחזיר הדמים ולא מסתבר דאי הכי התם אמאי אמרי׳ לא מר נחית לה ולא מר נחית לה משום דנכסים ראשונים נינהו הרי מן הדין היה חייב להחזירה והרב ר׳ שמואל ז״ל שכתב ומיהו רשע מיקרי אמר שאינו חייב להחזיר דמים ללוקח ראשון.
אבל מצאתי לרבינו האיי ז״ל שכתב בספר המקח בשער י״ד דחייב לאהדורי דמי, ונראין הדברים כיון דמשום זוזי דהאי מסתלק נכרי ומשתרשי ליה הני זוזי ללוקח שני מחייבין אותו להחזיר מעות ללוקח ראשון ומיהו אחריותו על הכותי שהוא המוכר ולא על ישראל זה אבל בהנך שארא בכולה לא מחייב להחזיר דמים כלל שכיון שעדיין לא זכה בה אין מחייבין אותו כדאמרינן.
ויש לדקדק אי כותי כיון דשקיל דמי מסתלק אם חזר וכתב אחר כן שטר היאך יקנה לוקח ראשון ואם שמא לעולם לא קנה עד שיכתוב שטר קודם שיתן כסף.
ויש מקשים מדאמרינן (בבבא מציעא דף י׳ א׳) ראה את המציאה ונפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה בה ואייתינן נמי התם הא דתנן במסכת פיאה נטל מקצת פיאה וזרק לו על השאר פירס טליתו עליה מעבירין אותה הימנו והני מהפכין בחררה הם (ובבבא קמא דף ס״ט ב׳) נמי משכונו של גר ביד ישראל וכו׳ ובא ישראל אחר והחזיק בה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את השאר.
ופריק ר״ת ז״ל כולהו לא קשיאן, דכי אמרינן במס׳ קדושין נקרא רשע במהפך בה ללוקחה ובא אחר ולקחה שאם לא ילקח זו ימצא אחרת ליקח ואם לא מצא אין הפסד של הפקר דקא זכי לנפשיה לא מיקרי רשע דלא משכח אחרינא וחייו קודמין כלו׳ רווחא דידיה עדיפא מה שאין כן במכר ואפילו לקח בפחות מכדי דמיו הואיל ומכר הוא אין לחלוק והא דאמרינן בפ׳ (לא יחפור דף כ״א ב׳) מרחיקין מצודת הדג כמלא צידת הדג שאני דגים דיהבי סיארא וכדברי המפ׳ שבאחר שנצודו ברשותו של זה יוצאין מתוכה למזונות אחרים אבל בנכסי הנכרי אם לא עכשיו אימתי ימצא שהרי מן ההפקר הוא זוכה.
אבל רש״י ז״ל פי׳ שם עני המהפך בחררה לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית וכן ממה שאמרו עני, ועוד שאין בדברי רבינו תם ז״ל טעם כעיקר.
והנך פירכי לא קשיאן, דבמציאה לא היה יודע אותה שיהפוך בה ולא על ידי טרחו באה ואף על פי שהפיל עצמו עליה זה זכה ואם אין טעם ז״ל זה מספיק אומר לך שנקרא רשע והתם דינ׳ קאמרי׳ ומה שאמרו לענין פיאה מעבירין אותה הימנו מפני שכל העניים מהפכין כמותו אחר הפיאות ולא הוא בלבד מחזר אחריה ומשכונו של גר ביד ישראל לא הפך אחריו לקנות גופו לפיכך קנה האחד.
ושמענו שדעתו של ר״ת ז״ל לומר שמכל מקום שנקר׳ רשע בית דין מחייבין אותו להחזיר הדמים ולא מסתבר דאי הכי התם אמאי אמרי׳ לא מר נחית לה ולא מר נחית לה משום דנכסים ראשונים נינהו הרי מן הדין היה חייב להחזירה והרב ר׳ שמואל ז״ל שכתב ומיהו רשע מיקרי אמר שאינו חייב להחזיר דמים ללוקח ראשון.
אבל מצאתי לרבינו האיי ז״ל שכתב בספר המקח בשער י״ד דחייב לאהדורי דמי, ונראין הדברים כיון דמשום זוזי דהאי מסתלק נכרי ומשתרשי ליה הני זוזי ללוקח שני מחייבין אותו להחזיר מעות ללוקח ראשון ומיהו אחריותו על הכותי שהוא המוכר ולא על ישראל זה אבל בהנך שארא בכולה לא מחייב להחזיר דמים כלל שכיון שעדיין לא זכה בה אין מחייבין אותו כדאמרינן.
ויש לדקדק אי כותי כיון דשקיל דמי מסתלק אם חזר וכתב אחר כן שטר היאך יקנה לוקח ראשון ואם שמא לעולם לא קנה עד שיכתוב שטר קודם שיתן כסף.
אמר רב יהודה אמר שמואל נכסי הגוי הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זכה בהן. פירש ר״ש ז״ל דשני אינו חייב להשיב מעות לראשון, שאם כן אין אלו כמדבר, כלומר נכסי הפקר, הא דמי קא יהיב. אבל רבינו האיי גאון ז״ל כתב בשער ארבעה עשר של מקח וממכר ז״ל, שחייב להחזיר דמים ללוקח ראשון, וכז דעת הרמב״ן ז״ל, משום דבזוזי דהאי מסלק ליה גוי ומשתרשי ליה הני זוזי ללוקח שני, ומיהו אחריותו על הגוי המוכר, ולא על ישראל זה שלקח ראשון, וכן דעת מורי ז״ל שחייב להחזיר מעות ללוקח ראשון. וכן כתב משם רבינו יצחק בר אברהם ז״ל דמכל מקום מעות של ראשון דמו למ[שכון של גר], והרי הוא כזוכה בשעת מתן מעות בשדה המשכונה, הילכך המחזיק בהן זוכה בגוף השדה ונותן ללוקח דמים, וכאותה ששנינו בפרק שור שנגח את הפרה (ב״ק מט:) משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את השאר, שלא מחמת שנעשו נכסי הגר כהפקר פקע זכות משכונו של זה.
והקשה הראב״ד ז״ל, אם הראשון שנתן מעות לא קנה עד דמטי שטרא לידיה, היאך יקנה זה השני שלא נתן מעות בלא שטר. ותירץ, שהראשון שנתן מעותיו אנן סהדי דלא סמכא דעתיה למקניה עד דכתב ליה גוי שטרא, משום דגוי אנס הוא, אבל האי דאחזיק בלא זוזי דעתיה למקניה בהאי חזקה, מימר אמר כי אניס ליה גוי מינאי לא מפסידנא מידי, ואפילו מיחייב ליה לאהדורי זוזא לקמא על תנאי זה מהדר דאי אניס ליה גוי מיניה מהדר ליה זוזי. עד כאן. ואני תמה בעיקר קושית הרב ז״ל, דהא טעמא איכא, דקמא לא קנה, ולא החזיק ושני החזיק, ואילו החזיק קמא איהו קני. וכן נראה מדברי ר״ח ומפירוש ר״ש ז״ל. ומיהו כך נראה לי בודאי שאפילו נתן הראשון מעות והחזיק לא קנה, דהא מילתא בטעמא תליא, דזוזי ודאי מכותי קנה, דכל קנינו בכסף, ואם כן מאי טעמא לא קני הכא, על כרחין משום דישראל לא סמכא דעתיה עד שיכתוב לו הגוי את השטר, משום דגוי אנס הוא, וכיון שכן אפילו החזיק לא גמר לקנות עד שיכתוב לו השטר, והיינו דקא פסיק ואמר דישראל לא קנה עד דמטי שטרא לידיה לא שנא החזיק לא שנא לא החזיק, ודרב הונא נמי דלקמן אפילו בשהחזיק בה היה מעשה. כנ״ל. ודברי הראב״ד ז״ל מסייעין אותי.
יש מי שאומר שאלו כתב לו הגוי את השטר אפילו לאחר שקבל המעות קנה. וליתא, דכיון דאמרינן דגוי איסתלק ליה הוה ליה נכראה ושדה מופקרת היא, והילכך אין לו תקנה אלא אם כן כתב לו גוי את השטר עד שלא יתן לו הדמים. אלא שיש לעיין, אם כן רב הונא אמאי יהיב ליה זוזי עד שיכתוב לו את השטר. וי״ל דרב הונא לית ליה דשמואל, אלא מסבר סבר דלוקח מגוי כלוקח מישראל, וכל שנסתלק המוכר זכה הלוקח, וכל שלא זכה הלוקח לא נסתלק המוכר, דזה מסתלק וזה זוכה, ורב נחמן דיניה כשמואל רביה, והיינו דקאמר ליה רב הונא מאי דעתיך כשמואל, דאלמא איהו לית ליה דשמואל.
ובעיקר דינו של שמואל תמיהא לי, מאי טעמא, דכל דמוכר מסתלק ורוצה למהר ממכרו, גם הלוקח ניחא ליה דליקני מיד, משום דאמרי אינשי זבנת קנית. ותדע לך, דהא אף על גב דקיימא לן דבמכר לא קנה בשטר עד שיתן הדמים, במוכר שדהו מפני רעתה, שאנו אומדים דעת המוכר שחפץ שיקנה בשטר בלבד כדי שלא יחזור בו הלוקח, קנה לוקח אף על פי שלא נתן דמים, ואין אומרים ששניהם רוצים בהמתנה כדי שיוכל כל אחד להמלך אם יקיים מקחו או שיבטלנו, והכא נמי מאי שנא. ואם תאמר דלוקח מגוי שאני, דמשום דסתם גוי אנס הוא לא גמר ומקנה עד שיכתוב לו את השטר, כמו שכתבנו למעלה, אכתי לא ניחא לי, דהא רב הונא משמע דלא סבירא ליה הכין, כדאמרינן, ואם כן רב נחמן מאי טעמא אוקמה בידיה דשני, דשאני רב הונא [ד]דעתו היה לקנות במעות שכבר נתן, והדין עמו. וי״ל דרב הונא מודה היה דלא נתכוון לקנות בכסף ואנן סהדי דכל דזבין מגוי לא יהיב דעתיה לקנות אלא בשטר, משום דסתם גוי אנס הוא, אלא דרב הונא היה סבור שאף הגוי לא נסתלק עד שיכתוב את השטר. וכמו שכתבתי כנ״ל.
כל המחזיק בו זכה בו. וכתב ר״ש ז״ל דמכל מקום נקרא רשע, כדאמרינן (קידושין נט.) עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה נקרא רשע. ובודאי אם מחייבין אותו להחזיר מעות ללוקח ראשון נקרא רשע, דמה לו ליקח את זאת, כמה שדות ימצא לקנות במקום אחר. אבל אם לא היה חייב להחזיר מעות, אין זה נקרא רשע, דהוה ליה כמציאה וכנוטל את הפאה, ששנינו (פאה פ״ד מ״ג) נטל מקצת פאה וזרק על השאר נפל לו עליה פרס טליתו עליה מעבירין אותה הימנו, אלמא מדקתני מעבירין אותה הימנו אינו נקרא רשע, דלא כל שעה אדם זוכה למצוא מציאות, ולא פאה, שמא יקדימוהו שאר עניים, הילכך אין זה נקרא רשע, שחייו קודמין לחיי חבירו. וכן אמרו משמו של רבינו תם ז״ל. והתימה מן הרב ר״ש ז״ל, שכאן כתב שנקרא רשע, אף על פי שהוא ז״ל כתב כאן שאינו חייב להחזיר דמים לראשון, דזוכה הוא מן ההפקר.
אמר רב יהודה אמר שמואל נכסי העכו״ם הרי הן כו׳. הקשה הראב״ד ז״ל אם הראשון שנתן מעות לא קנה עד דמטי שטרא לידיה האיך יקנה זה השני שלא נתן מעות בלא שטר. ותירץ דהראשון שנתן מעות אנן סהדי דלא סמכה דעתיה למקני עד דכתיב ליה עכו״ם שטרא משום דעכו״ם אנס הוא אבל האי דאחזיק בלא זוזי דעתיה למקני בהאי חזקה מימר אמר כי אניס ליה עכו״ם מנאי לא מפסידנא מידי ואפילו מחייבינן ליה לאהדורי זוזי לקמא על תנאי זה מהדר דאי אניס ליה עכו״ם מיניה מהדר ליה זוזי עד כאן. ואני תמה בעיקר קושית הרב ז״ל דהא טעמא איכא דקמא לא קנה דלא החזיק ושני החזיק ואלו החזיק קמא איהו קני וכן נראה מדברי רבינו חננאל ז״ל ומפרושי ר״ש ז״ל. מיהו נראה לי בודאי דאפילו נתן הראשון מעות והחזיק לא קנה דהא מילתא בטעמיה תליא דזוזי ודאי מכותי קני דכל קנינו בכסף אם כן מאי טעמא לא קני הכא על כרחך משום דישראל לא סמכא דעתיה עד שיכתוב לו העכו״ם את השטר משום דעכו״ם אנס הוא וכיון שכן אפילו החזיק לא גמר לקנות עד שיכתוב לו את השטר והיינו דקא פסיק ואמר וישראל לא קנה עד דמטי שטרא לידיה לא שנא החזיק ולא שנא לא החזיק ודרב הונא נמי דלקמן אפילו בשהחזיק בה היה מעשה כן נראה לי. ודברי הראב״ד ז״ל מסייעין אותו. יש מי שאומר שאלו כתב לו העכו״ם את השטר אפילו לאחר שקבל את המעות קנה. וליתא דכיון דאמרינן דעכו״ם אסתלק ליה הוה ליה נוכראה ושדה מופקרת היא והילכך אין לו תקנה אלא אם כן כתב לו עכו״ם את השטר עד שיתן לו דמים. אלא שיש לעיין אם כן רב הונא אמאי יהיב ליה זוזי עד שיכתוב לו את השטר. ויש לומר דרב הונא לית ליה דשמואל אלא מסבר סבר דלוקח מעכו״ם כלוקח מישראל וכל שנסתלק המוכר זכה הלוקח וכל שלא זכה הלוקח לא נסתלק המוכר וזה מסתלק וזה זוכה ורב נחמן דייני דשמואל רביה. והיינו דקאמר ליה רב הונא מאי דעתיך כשמואל דאלמא איהו לית ליה כשמואל. ובעיקר דינו של שמואל תמיה לי מאי טעמא דכל שהמוכר מסתלק ורוצה למהר ממכרו גם הלוקח ניחא ליה דלקני משום דאמרי אינשי זבנת קנית. ותדע לך דהא אף על גב דקיימא לן דבמוכר לא קנה בשטר עד שיתן את הדמים במוכר שדהו מפני רעתה שאנו אומדין דעת המוכר שחפץ שיקנה בשטר בלבד כדי שלא יחזור בו הלוקח קנה לוקח אף על פי שלא נתן דמים ואין אומרים ששניהם רוצים במתנה כדי שיוכל כל אחד להמלך אם יקיים מקחו או שיבטלנו והכא נמי מאי שנא ואם תאמר דלוקח מעכו״ם שאני משום דסתם עכו״ם אנס הוא לא גמר וקנה עד שיכתוב לו את השטר כמו שכתבנו למעלה אכתי לא ניחא לי דהא רב הונא משמע דלא סבירא ליה הכין כדאמרן ואם כן רב נחמן מאי טעמא אוקמא בידיה דשני דרב הונא דעתו היה לקנות במעות שכבר נתן והדין עמו. ויש לומר דרב הונא מודה היה דלא נתכוון לקנות בכסף ואנן סהדי דכל דזבין מעכו״ם לא יהיב דעתיה לקנות אלא בשטר משום דסתם עכו״ם אנס הוא אלא דרב הונא היה סבר שאף העכו״ם לא נסתלק עד שיכתוב את השטר וכמו שכתבתי כן נראה לי. כל המחזיק בו זכה בו. וכתב ר״ש ז״ל דמכל מקום נקרא רשע כדאמרינן עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה נקרא רשע. ובודאי אם מחייבת אותו להחזיר מעות ללוקח ראשון נקרא רשע דמה לו ליקח את זו כמה שדות ימצא לקנות במקום אחר אבל אם לא היה חייב להחזיר מעות אין זה נקרא רשע דהוה ליה כמציאה וכנוטל את הפאה ששנינו נטל מקצת פאה וזרק על השאר נפל לו עליה פרס טליתו עליה מעבירין אותה הימנו אלמא מדקתני מעבירין אותה ממנו אינו נקרא רשע דלאו כל שעה אדם זוכה למצוא מציאות ולא פאה שמא קדמוהו שאר עניים הלכך אין זה נקרא רשע שחייו קודמים לחיי חברו וכן אמרו משמו של רבינו תם ז״ל. והתימה מן הרב ז״ל שכתב כאן שנקרא רשע אף על פי שהוא ז״ל כתב כאן שאינו חייב להחזיר דמים לראשון דזוכה הוא מן ההפקר. הרשב״א ז״ל.
וישראל לא קנה עד דמטי שטרא לידיה. כתוב בתוספות אבל קשיא להרשב״א דבפרק ב׳ דבכורות אמר רבי יצחק ישראל שנתן מעות לעכו״ם בבהמה בדיניהם כו׳. נראה לי דלא קשה דגבי קרקע שאני שירא שמא תמצא גזולה ואינו רוצה לקנות אלא בשטר שיהא בידו לראיה. תוספות הרא״ש ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
א אמר רב יהודה אמר שמואל: נכסי גוי שמכרם לישראל בכסף הרי הן במשך זמן מסויים, עד שיזכה בהם הקונה, הפקר כמדבר, כל המחזיק בהן זכה בהן. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — גוי מכי מטו זוזי לידיה אסתלק ליה [כאשר הגיע הכסף לידו הסתלק לו] מן הבעלות, ישראל שקנה ממנו את השדה לא קני [קונה] עד דמטי שטרא לידיה [שמגיע השטר לידו]. הלכך [על כן] במשך הזמן שבין נתינת הכסף לבין קבלת השטר הרי הן כמדבר, וכל המחזיק בהן זכה בהן.
§ Rav Yehuda says that Shmuel says: With regard to the property of a gentile that was sold to a Jew for money, it is ownerless like a desert until the purchaser performs an act of acquisition; anyone who takes possession of it in the interim has acquired it. What is the reason for this? The gentile relinquishes ownership of it from the moment when the money reaches his hand, while the Jew who purchased it does not acquire it until the deed reaches his hand. Therefore, in the period of time between the giving of the money and the receiving of the deed, the property is like a desert, and anyone who takes possession of it has acquired it.
הכל
(3) א״ל אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף מִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָכִי וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל דדִּינָא דְמַלְכוּתָא דִּינָא וּמַלְכָּא אָמַר לָא לִיקְנֵי אַרְעָא אֶלָּא בְּאִיגַּרְתָּא אֲמַר לֵיהּ אֲנָא לָא יָדַעְנָא עוֹבָדָא הֲוָה בְּדוּרָא דְרָעֲוָתָא בְּיִשְׂרָאֵל דִּזְבַן אַרְעָא מִגּוֹי 1 וַאֲתָא יִשְׂרָאֵל אַחֲרִינָא רָפֵיק בָּהּ פּוּרְתָּא אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה אוֹקְמַהּ בִּידָא דְּשֵׁנִי.
Abaye said to Rav Yosef: Did Shmuel actually say this? But doesn’t Shmuel say that the law of the kingdom is the law, i.e., the halakha obligates Jews to observe the laws of the locale in which they reside, and the king said that land may not be acquired without a document? Therefore, taking possession should not be effective for acquisition. Rav Yosef said to him: I do not know how to reconcile this contradiction, but there was an incident in the village of Dura that was founded by shepherds, where there was a Jew who purchased land from a gentile by giving money, and in the interim another Jew came and plowed it a bit. The two Jews came before Rav Yehuda for a ruling, and he established the property in the possession of the second individual. This accords with the ruling of Shmuel that the property is ownerless until a Jew performs an act of acquisition.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "מעובד כוכבי׳".
[אור זרוע ב״ק סי׳ תמ״ו] [כאן: והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא וכו׳. שם]: אמר שמואל (ב״ק קיג.) דינא דמלכותא דינא אמר רבא תדע דקטלי דיקלי וגשרי גישרי ועברינן עלוייהו וכו׳, פר״ח ז״ל וקיימא לן כוותיה דשמואל דהא רבא קאי כוותיה ומחזיק לטעמיה.א
[שטמ״ק הנר] ואמ׳ ר״ח ז״ל: אמ׳ ליה אביי דורא דרעוותא, מריהו דבאגא הוו, ומטמרי ולא פרעי טסקא דמלכא, ודינא דמלכותא מן דפרע טסקא ליכול ארעא, וכיון דאמ׳ האי דרפק בההיא ארעא, אנא פרענא טסקא דמלכא, אשתכח דמלכא מסרה ליה.
אבל היכא דלית ליה בה טסקא למלכא, ודינא דמלכותא דלא קני חד מן חבריה ארעא אלא בשטרא, כל מאן דמחזיק בארעא דישראל דזבנה ישראל מגוי, ועדיין לא מטא שטרא לידיה דישראל ראשון, ואחזוקי לא אחזיקב בה, ואתא ישראל אחר ורפק בההיא ארעא ואחזיק בה, לא האוי [חזקה], דקימא לן כאביי דהוא בתרא ומוקים לשמעתא דשמואל דאמ׳ דינא דמלכותא דינא, וכן הלכהג, וכך קיבלנו מרבותינו.
אמ׳ ברוך בן שמואל הספרדי, לא סלקא דר״ח ז״ל, דהא בהדיא פסק רב נחמן בההוא דינא בשמעתיה דרב יהודה, דאלמא לא חישינן לאוקמתא דאביי. ושלח רב הונא בר אבון ישראל שלקח שדה מגוי ובא ישראל אחר והחזיק בה, אין מוציאין אותה מידו וכול׳, אע״ג דאיהו מפיק לה מסוגייתא ופריש לה הכי הא דשלח רב הונא בר אבון וכול׳, בארעא דערקו בעליה ונחת בה ההוא גוי ופרע טסקא למלכא ואכיל ארעא והשתא זבנה לישראל, כיון דאתא ישראל אחרינא ומחזיק בה ואמ׳ אנא פרענא טסקא ואכילנא ארעא הדין עמו. אבל ארעא דהיא ירושה או קנייה מיד בעליה ביד גוי, איך יוכל ישראל לירד ולהחזיק בה, הלא כשישוב ישראל הקונה אל הגוי המוכר יבוא ויוציאנה מידו, שיכול לומר לו מי הורידך בארצי, לפיכך אי איפשר אלא כמו שאמרנו.
[רשב״ם בדפוס פיזרו] נכסי הגוי וכו׳, ור״ח פירש בקרקעות של מלך דיהיב טסקא אכיל להן, דרך העולם להחזיק ולפרוע טסקא ואין רשאי ישראל אחר לתת טסקא ולהוציא מידו, אך אם הוא עצמו יברח או שימכר בקבלת דמים מועטים ויפרע טסקא למלך ויאכל, וזה ישראל הלך ונתן דמים מועטים לגוי כדי שיסתלקו כוחו מקרקע זה והוא יפרע טסקא. אבל בקרקע שהיא של גוי נחלת אבותיו חס ושלום, לא עלתה על דעת חכמים לומר כן.ד
א. ובגיטין י, ב איכא ב׳ תירוצים הראשון אמר שמואל דינא דמלכותא דינא ואיבעית אימא תני חוץ מכגיטי נשים וכתב האו״ז שם סי׳ תשה דפסקי פר״ח והרמב״ם (מלוה ולוה פכ״ז ה״א) כלישנא אחרינא דשנינן תני חוץ מבגיטי נשים וכו׳ ואע״ג דקיי״ל כשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא כדפר״ח זצ״ל דרבא קאי כותיה בהגוזל בתרא, מכל מקום שמואל לא אמר זה אמתני׳ (שם) דשטרות העולין בערכאות של עכו״ם, אלא תלמודא שני הכי ולישנא אחרינא שני חוץ מכגיטי נשים, ופסקי רברבתא כלישנא אחרינא. ועי׳ ראב״ד סי׳ רכ״ו. רמב״ן סי׳ מו. תשב״ץ ח״ב סי׳ רצ. שם ח״ג סי׳ ה. מהר״ם מרוטנברג סי׳ תתקז. מהרי״ק סי׳ טז. אבקת רוכל סי׳ עב. חת״ס או״ח סי׳ יח. ושם חו״מ סימנים מד, עד. דבר אברהם ח״א סי׳ א אות ו, ושם סי׳ יא אות ז.
ב. משמע דאם החזיק חזקתו חזקה וכ״כ הריטב״א והרא״ש. וכתב הריטב״א דכן משמע מרשב״ם ור״ח והרשב״א בשם הראב״ד כתב דחזקת קמא לא מהני כיון דסמך דעתיה אשטרא.
ג. מובאים דברי ר״ח ברשב״א וברשב״ם ובמאירי בשם גאוני ספרד.
ד. עי׳ מהר״ח או״ז סי׳ רנג. דבר אברהם ח״א סי׳ א אות טו.
מי אמר שמואל הכי – דהאי שני זכה בלא שטר:
והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא – דכל מי שבא מחמת עובד כוכבים יש לידון בדין מלכות:
אלא באיגרתא – בשטר:
בדורא דרעוותא – בכפר של רועים:
מי אמר שמואל הכי – דקני ליה שני לארעא דעובד כוכבים בחזקה בלא שטר מן העובד כוכבים.
והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא – כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם דינא הוא שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו והלכך דין גמור הוא ואין למחזיק בממון חבירו ע״פ חוק המלך הנהוג בעיר משום גזל.
ומלכא אמר – לא ליכול ארעא שום מחזיק בארעא אלא א״כ יש בידו שטר מכירה מן המוכר והיאך יקנה זה המחזיק הואיל ואין לו שטר מן העובד כוכבים אלא לוקח ראשון יקנה בדינא דמלכותא לכי אתי שטריה דעובד כוכבים לידיה.
אמר ליה אנא לא ידענא – רב יוסף נמי בע״כ הוה ידע להא דאמר שמואל דינא דמלכותא דינא והא דקמהדר ליה לאביי אנא לא ידענא כו׳ ודאי היה יודע תירוץ לדבר אלא דעדיף ליה למימר עובדא ולכך לא חשש לתרץ ואביי מהדר ליה דמההוא עובדא ליכא לאיתויי ראיה ומיהו רב יוסף לא חזר בו דמכל מקום שמואל אמרה כדאמר בסמוך והאי דקשיא ליה דינא דמלכותא דינא רב יוסף לא ס״ל האי דאמר אביי ומלכא אמר לא ליכול ארעא אלא בשטרא דלאו דינא דמלכותא הוא אלא בחזקה נמי ליכול.
בדורא דרעותא – שם מקום אי נמי כפר של רועים.
אתא לקמיה דרב יהודה – ורוב מעשיו שמע משמואל רבו.
אמר ליה אביי לרב יוסף ומי אמר שמואל הכי והא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא וכו׳. איכא למידק, ומאי קושיא, לוקמא אביי לנפשיה באתרא דליכא הרמנא דמלכא, ואיתא להא ואיתא להא. ורב יוסף נמי מאי קא דחיק נפשיה ואמר אנא לא ידענא עובדא הוה בדורא דרעואתא, לימא ליה הא דאיכא הרמנא דמלכא הא דליכא הרמנא דמלכא. וי״ל דאביי לאפוקי הלכתא מרב יוסף רביה הוה בעי, אי דוקא בדליכא הרמנא דמלכא או דילמא אפילו בדאיכא הרמנא דמלכא, ואי אפילו בדאיכא הרמנא דמלכא אמרה מאי טעמא והיכי מתרצינן דידיה אדידיה. ואמר ליה רב יוסף דלא שמיעא ליה אלא עובדא הוה ודן ליה הכין רב יהודה וסתמא משמואל רביה קבלה. ואמר ליה אביי דהתם שאני דדורא דרעותא בגי דמטמרי הוו דלא יהבי טסקא למלכא ולית ליה מרוואתא ומאן דזבין מינייהו לא עביד ולא כלום, ואפילו יהבי זוזי וכתבי שטרא, דארעא דמלכא היא וכל דקדים וזכי בה וקביל עליה דיהיב טסקא זכה. נמצא עכשו לפי דחוי זה של אביי, דאפילו בדליכא הרמנא דמלכא לא שמעינן מידי מרב יהודה דליקני בתרא, אלא קמא קני, כיון דארעא דירושת הגוי הות, דישראל ראשון הדר ליה אצל גוי המוכר דלוקמה בידיה, וגוי מפיק לה מישראל שני, דאמר ליה את בארעא דידי מאי עבדת, ומוקי לה בידה דראשון, דשדה ירושה היה לו, ולא דמיא להא דרב יהודה דלאו שדה מוכר הות, כדאמרן. וכן פסק רבינו תם ז״ל דקיימא לן כאביי דהוא בתרא, אלא שהוא מוסיף בה דברים, ופירש דהאי דזבן בארעא דרעותא, לא ממרותייהו קמאי זבן, אלא מגוי דנחת לה מנפשיה ופרע טסקא למלכא, והשתא זבנה לישראל, ואתא ישראל אחרינא ורפק בה פורתא מקמי דליחזק בה קמא, ולפיכך כל שאינה שדה ירושה למוכר כל המחזיק בה ומקבל עליו לפרוע הטסקא הוא זוכה, ובהא הוא דקאמר שמואל כל המחזיק בה זכה בה, אבל בשדה שהיא ירושה לגוי שמכרה, לא אמרה שמואל, דההיא מלכא אמר לא ליקני איניש אלא באיגרתא, ועובדא דרב הונא בבגי דמטמרי הוה עובדא, וכן הא דשלח רב הונא בר אבין כדאיתא בסמוך בכי האי גוונא הוה. ומיהו גם הרב כתב משמיה דגאון ז״ל, דישראל שקנה שדה מגוי ובא ישראל אחר והחזיק בה זכה. עד כאן. כלומר אפילו בשדה ירושה. ומיהו דוקא בדליכא הרמנא דמלכא, הא איכא הרמנא דמלכא לא, דמלכא אמר לא ליקני איניש ארעא אלא באיגרתא, ודינא דמלכותא דינא.
ונמצא עכשו פסק הלכה לפי זה: היכא דאיכא הרמנא דמלכא מוציאין משני, כל שכתב הגוי שטר לראשון, ומעמידין ביד ראשון, ואף על פי שקדם שני והחזיק בה קודם שכתב גוי שטר לראשון. ואי ליכא הרמנא דמלכא, אם קדם וזכה שני קנה, ואפילו כתב הגוי אחר כך לראשון, לפי שמשעה שקבל זוזי נסתלקה לו והויא לה כמדבר, והילכך מי שקדם והחזיק קנה ומחזיר דמים ללוקח ראשון. ולפי דעתי אפילו נתן הראשון מעות והחזיק, דכל שלא הגיע שטר מכר לידו לא סמכא דעתיה. והיכא (דליכא) דזבן בבגי דמטמרי אבל לא קדם ראשון והחזיק, שני קנה, ואינו חייב להחזיר מעות לראשון, דמנפשיה זכה בה, דמלכא אמר כל מאן דיהיב טסקא ליטול ארעא. ואפשר דאף בזה מחזיר דמים ללוקח ראשון אם מכרה לו גוי שירד בה אחר שהלכו להם בעלים ראשונים, כי לולא שמכרה גוי לישראל זה לא היה יכול ישראל שני לירד בה, שהגוי שקבל לפרוע הטסקא זכה בהן ואין אחר יכול לסלקו כל שהוא רוצה לפרוע הטסקא. אבל אם הבעלים שנחבאו מכרוה לו בין בכסף בין בשטר, ואפילו היו ישראלים, לא קנה, וכל הקודם זכה, דמכיון שלא פרעו טסקא, חזרה שדה למלך ואין לזה בה כלום, ושני מן ההפקר הגמור זכה בה.
ומלכא אמר לא ליקני ארעא אלא באגרתא. יש לפרש שכיון שכך דין המלך אין העכו״ם גומר ומסתלק עד שיכתוב לו את השטר. ואין זה הפירוש נכון דאם כן למה הוצרך אביי להקשות מזה שאמר שמואל דינא דמלכותא דינא אפילו תימא דדינא דמלכותא לאו דינא הוא היה יכול להקשות דמכל מקום העכו״ם אינו גומר ומסתלק כיון שיודע שאין המלך מניח ללוקח לזכות בשדה בלא שטר ואפילו אין דינו דין כדיני ישראל. אלא הכי פירושו נהי דעכו״ם מכי מטו זוזי לידיה אסתלק ליה מכל מקום אין המחזיק בו יכול לזכות בו כיון דדינא דמלכותא דינא ומלכא אמר ליכא דקני ארעא אלא באגרתא ונמצא דעל כרחך הלוקח שיכתבו לו את השטר הוא לבדו יש לו רשות מן המלך לקנות והוא יקנה כשיחזיק. ואין לפרש דהכי קשיא ליה כיון דמלכא אמר ליכא דקני ארעא אלא בשטרא אין המוכר יכול להסתלק בקבלת דמים לפי שעדיין זוכה בנכסים בדינא דמלכותא. שלא הוזכר דינא דמלכותא אלא בהפקעה שהנכסים מופקעים מבעליהם בדיני המלך וכענין הפקר בית דין הפקר ומי שיורד בהם במצות המלך זוכה בחזקה אבל כל זמן שלא החזיק בהם לא זכה בהם הלכך כיון שהמוכר מסתלק מן הנכסים בקבלת הדמים אינו זוכה בהם ממילא בדינא דמלכותא. ועוד שהרי המלך לא אמר שהמוכר זוכה בהם בעל כרחו אלא שאין הלוקח זוכה בהם אלא בשטר אלא ודאי פירושא כדכתיבנא כן נראה בעיני. דלא ליקני ארעא אלא באגרתא. יש לפרש עד שיכתוב לו המוכר את השטר ויש לפרש אלא באגרתא מאת סופרי המלך שאין מכירת השדה נגמרת עד שכותבין שטר ללוקח ונותן הלוקח למלך את חוקו. ופסקו הגאונים ז״ל הלכתא כשמואל. ואי קשיא לך הא דאקשי אביי דשמואל אדשמואל יש לומר כי קאמר שמואל כגון במקום שאין שם דינא דמלכותא בדבר זה. והא דאקשי ליה אביי לרב יוסף דשמואל אדשמואל ולא היה אביי מעמיד דברי שמואל במקום שאין שם דינא דמלכותא בדבר זה ורב יוסף לא פירשה ניהליה הכי לפי שהיה רוצה אביי לדעת מפי רב יוסף אם שמע בפירוש שדברי שמואל אף במקום שיש שם דינא דמלכותא ואמר ליה רב יוסף אנא לא ידענא היכי משנינן דשמואל אדשמואל דעובדא הוה בדורא דרעותא והיה מקום ידוע להם שהיה שם דינא דמלכותא בדבר זה ואמר ליה אביי הנהו באגי דמטמרא הוו כו׳ ודאי אם לאו משום דבאגי דמטמרא הוו לא הוה דן שמואל הכי כן נראה בעיני. וכן פסק הריא״ף ז״ל דקיימא לן כשמואל במקום שאין שם דינא דמלכותא. עד כאן מעליות הר״י ז״ל.
אמר ליה אביי לרב יוסף ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא כו׳. איכא למידק ומאי קושיא לוקמה אביי לנפשיה באתרא דליכא הרמנא דמלכא ואיתא להא ואיתא להא ורב יוסף נמי מאי קא דחיק נפשיה אמר אנא לא ידענא עובדא הוה בדורא דרעוותא לימא ליה הא דאיכא הרמנא דמלכא הא דליכא הרמנא דמלכא. ויש לומר דאביי לאפוקי הלכתא מרב יוסף רביה הוה בעי אי דוקא בדליכא הרמנא דמלכא או דלמא אפילו בדאיכא הרמנא דמלכא אמרה ואי אפילו בדאיכא הרמנא דמלכא מאי טעמא והיכי מתרצינן דידיה אדידיה ואמר ליה רב יוסף דלא שמיעא ליה אלא עובדא הוה ודן ליה הכי רב יהודה וסתמא משמואל רביה קבלה ואמר ליה אביי דהתם שאני דדורא דרעותא דמטמרא היא דלא יהבי טסקא למלכא ולית ליה מרוותא ומאן דזבין מנייהו לא עביד ולא כלום ואפילו יהבי זוזי וכתבי שטרא דארעא דמלכא היא וכל דקדים וזכי בה וקביל עליה דיהיב טסקא זכה. נמצא עכשיו לפי דחוי זה של אביי דאפילו בדליכא הרמנא דמלכא לא שמעינן מידי מרב יהודה דליקני בתרא אלא קמא קני כיון דארעא דירושת העכו״ם הות דישראל ראשון הדר ליה אצל עכו״ם המוכר דלוקמה בידיה ועכו״ם מפיק לה מישראל שני ואמר ליה את בארעא דידי מאי עבדת ומוקי לה בידא דראשון דשדה ירושה היא לו ולא דמיא להא דרב יהודה דלאו שדה דמוכר הות כדאמרן. וכן פסק רבינו חננאל ז״ל דקיימא לן כאביי דהוא בתרא אלא שהוא מוסיף בה דברים ופירש דהאי דזבן בדורא דרעוותא לאו ממרוותייהו קמאי זבן אלא מעכו״ם דנחת ליה מנפשיה ופרע טסקא למלכא והשתא זבנה לישראל ואתא ישראל אחרינא ורפק בה פורתא מקמי דהחזיק בה קמא ולפיכך כל שאינה שדה ירושה למוכר כל המחזיק בו ומקבל עליו לפרוע מטסקא הוא זוכה בהא הוא דקאמר שמואל כל המחזיק בה זכה בה אבל בשדה שהיא ירושה לעכוום שמכרה לא אמר שמואל בההיא מלכא אמר לאו איקני איניש אלא באגרתא ועובדא דרב הונא בבגי דמטמרי הוה עובדא וכן הא דשלח רב הונא בר אבין כדאיתא בסמוך בכהאי גוונא הוה. ומיהו גם הרב ז״ל כתב משמיה דגאון ז״ל דישראל שקנה שדה מעכו״ם ובא ישראל אחר והחזיק בה זכה עד כאן. כלומר אפילו בשדה ירושה ומיהו דוקא בדליכא הרמנא דמלכא הא איכא הרמנא דמלכא לא דמלכא אמר לא ליקני איניש ארעא אלא באגרתא ודינא דמלכותא דינא.
ונמצא עכשיו פסק הלכה לפי זה היכא דאיכא הרמנא דמלכא מוציאין משני כל שכתב העכו״ם שטר לראשון ומעמידין ביד ראשון ואף על פי שקדם והחזיק בה קודם שכתב עכו״ם שטר לראשון. ואי ליכא הרמנא דמלכא אי קדם וזכה שני קנה ואפילו כתב עכו״ם אחר כך לראשון לפי שמשעה שקבל זוזי נסתלקה לו והויא לה כמדבר והלכך מי שקדם והחזיק קנה ומחזיר דמים ללוקח ראשון ולפי דעתי אפילו נתן הראשון מעות והחזיק דכל שלא הגיע שטר מכר לידו לא סמכא דעתיה והיכא דזבין בבגי דמטמרי ולא קדם ראשון והחזיק שני קנה ואינו חייב להחזיר מעות לראשון דמנפשיה זכה בה דמלכא אמר כל מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא ואפשר דאף בזה מחזיר דמים ללוקח ראשון אם מכרה לו עכו״ם שירד בה אחר שהלכו להם בעלים ראשונים כי לולי שמכרה עכו״ם לישראל זה לא היה ישראל שני זה יכול לירר בה שהעכו״ם שקבל לפרוע הטסקא זכה בה ואין אחר יכול לסלקו כל שהוא רוצה לפרוע הטסקא. אבל הבעלים שנחבאו מכרוהו לו בין בכסף בין בשטר ואפילו היו ישראלים לא קנה וכל הקודם זכה דמכיון שלא פרעו הטסקא חזרה שדה למלך ואין לזה בה כלום ושני מן ההפקר הגמור זכה בה עד כאן לשונו. והא דאמרינן הנהו בגי דמטמרי הוו כלומר כל אותם בגי מוחלט הוה למלך שהבעלים לא היו נותנים הטסקא וכיון שהבאגא חלוטה למלך כבר היה משפטו שכל מי שנתן לו הטסקא יאכל אותה בלא שטר אבל מכר שבין איש לחברו בין בקרקע שיש למלך בו טסקא והוא נותנו בין שאין למלך בו טסקא גזר עליהם שלא יקנה אדם מחברו עד שיהיה לו שטר מהבעלים והיה זה המשפט לתיקון האנשים שלא יבואו לידי כפירות וקטטות. הראב״ד ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מי [האם] אמר שמואל הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] שמואל: דינא דמלכותא דינא [דין המלכות הוא דין], ומלכא [והמלך] אמר: לא ליקני ארעא [תקנה הקרקע] לאדם אלא באיגרתא [בשטר]! אמר ליה [לו] רב יוסף: אנא לא ידענא [אני איני יודע] לישב את הסתירה, אבל עובדא הוה [מעשה היה] במקום הנקרא דורא דרעותא, בישראל דזבן ארעא [שקנה קרקע] מגוי בכסף, ואתא [ובינתיים בא] ישראל אחרינא רפיק [אחר ועדר] בה פורתא [מעט], אתא לקמיה [בא לפני] רב יהודה, אוקמה בידא [והעמיד אותה, את הקרקע בידו] של השני.
Abaye said to Rav Yosef: Did Shmuel actually say this? But doesn’t Shmuel say that the law of the kingdom is the law, i.e., the halakha obligates Jews to observe the laws of the locale in which they reside, and the king said that land may not be acquired without a document? Therefore, taking possession should not be effective for acquisition. Rav Yosef said to him: I do not know how to reconcile this contradiction, but there was an incident in the village of Dura that was founded by shepherds, where there was a Jew who purchased land from a gentile by giving money, and in the interim another Jew came and plowed it a bit. The two Jews came before Rav Yehuda for a ruling, and he established the property in the possession of the second individual. This accords with the ruling of Shmuel that the property is ownerless until a Jew performs an act of acquisition.
הכל
(4) א״ל אֲמַר לֵיהּ דּוּרָא דְרָעֲוָתָא קָאָמְרַתְּ הָתָם בָּאגֵי מִטַּמְּרִי הֲווֹ דְּאִינְהוּ גּוּפַיְיהוּ לָא הֲווֹ יָהֲבִי טַסְקָא לְמַלְכָּא וּמַלְכָּא אֲמַר מַאן דְּיָהֵיב טַסְקָא לֵיכוֹל אַרְעָא.
Abaye said to him: Are you saying that the incident occurred in Dura that was founded by shepherds? Proof cannot be brought from that case, as there the fields were concealed, since the owners of fields would not pay the land tax [taska] to the king, and the king says that one who pays land tax may profit from the field. Therefore, in that case, the gentile who sold the property did not actually own it, and consequently by the laws of the kingdom could not sell it. The one who took possession of the property acquired it in accordance with the law of the kingdom, as he committed to pay the land tax. Elsewhere, one would not acquire the field until he received a deed of sale from the gentile.
[ערוך ע׳ טסקא] בפ׳ חזקת הבתים: באגי מיטמרי הוו דאנהו גופייהו לא [בכ״י נוסף: הוו] יהבי טסקא וכו׳ פירוש, מס שנותנין מן הקרקע.
התם באגי מטמרי – שדות טמונות היו בידי עובדי כוכבים שהיו מבריחין מן המס ואמטיל להכי לא הוי צריך למיקני מינייהו בשטרא דלא הוו דידהו לגמרי אלא משועבדים הן למס המלך. והואיל ורצו להבריח המס יכול להחזיק בהן מי שירצה בדינא דמלכותא ובלבד שיתן המס של שדה דהיינו טסקא. אבל בעלמא דלאו באגי מטמרי אימא דלא קני המחזיק בהן אלא בשטר:
ערך טסקא
טסקא – א(בבא מציעא עג:) ארעא לטסקא משעבדא. (בבא בתרא נד:) דאנהו גופייהו לא הוו יהבי טסקא. (בבא מציעא קי) המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות טסקא וכרי כריא. (נדרים מז) דמקבל בטסקא. פי׳ מס שנותנין מן הקרקע.
ערך כייר
כייר – ב(עבודה זרה מז:) שלשה אבנים הן סיידה וכיירה לשום עבודה זרה וחידש נוטל מה שחידש (בבא קמא נא.) ובא אחד וסייד וכייר אחרון חייב (בבא בתרא נד) המוציא פלטורין בנכסי הגר וסד בהן סייר אחד או כייור אחד קנאו פי׳ סיוד בסיד כיור שצייר בה צייור אחד בכותל מן הסיד או על שמי קורה כמו שעושין בפלטין ואנכי יושב בבית ארזים תרגומו כיורי ארזים ספון בארץ תרגומו ומטלל בכיורי ארזיא בבתיכם ספונים תרגומו בבתיא דמטלנן בכיורי ארזא (א״ב בנוסחאות כתוב כייד:
ערך פל
פל – ג(שבת לג:) חזיה דהוה ליה פילי בגביה. (פסחים עד:) ולא אמרן אלא דלית ליה פילי אבל אית ליה פילי כוליה אסור ועוד ישנו (חולין קיב. בבא בתרא נד) האי מאן דשדא ליפתא בפילי דארעא דגר לא קנה (בריש תענית) מאי ערפילא טורי פילי פי׳ טפה היורדת בכח ומערערת הגימות פילי היינו פלחי כדפרשינן בערך שלפני זה (א״ב פי׳ בלשון יוני טיט ואדמה וצרורות עפר מעורבים במים).
א. [גרונד שטייער.]
ב. [מאלען. צייכענען.]
ג. [ריץ. שפאלטען.]
דורא דרעותא קאמרת – בתמיה וכי משם אתה מביא ראיה דנכסי העובד כוכבים הרי הן כמדבר.
באגי מיטמרי – שדות טמונות שלא היו הבעלים נותנין את המס למלך אלא מבריחין עצמן.
דאינהו גופייהו – בעלים ראשונים לא הוו יהבי טסקא ומדינא דמלכותא לא היה בידם דבעלים כח למכור ומכרן בטל וזה השני שהחזיק קנה בדינא דמלכותא שהתנה בחזקתו על מנת ליתן את הטסקא למלך ומלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא בחזקה בלא שטרא אבל בקרקע שהיא ירושה לעובד כוכבים מאבותיו ומכרה לעולם אימא לך אם בא אחר והחזיק בה מוציאין אותה מידו ומחזירין לראשון כשיהיה לו השטר מן המוכר.
באגי דמטמרי הוו כו׳ – והא דאמר בהניזקין (גיטין דף נח: ושם ד״ה אנן) דאזול מרוותייהו דבאגי ואזיל גידול בר רעילאי ויהיב טסקא דתלת שנין ולכי אתו מרוותייהו הדרא להו ולא אמרי׳ כיון דלא יהבי טסקא הופקעה מידם וזכה בה גידול בר רעילאי דהתם מיירי כגון שאמרו מרוותייהו לבני באגי שיחרשו הקרקע ויזרעו ויאכלו פירות ויפרעו טסקא עד שיחזרו ונתרצו להם בני באגי ונתנוה לגידול הלכך לא הופקעה מידם וכשיחזרו חזרו להן אבל הכא הוו מטמרי בשביל המס שלא רצו לפרוע.
אמר ליה [לו] אביי: דורא דרעותא קאמרת [אומר אתה]? משם אין ראיה, כי התם באגי מטמרי הוו [שם שדות טמונים, מוסתרים, היו], דאינהו גופייהו [שהם עצמם], בעלי השדות לא הוו יהבי טסקא למלכא [היו נותנים את המס למלך], ומלכא [והמלך] אמר: מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא [מי שיתן את המס הוא שיאכל מן הקרקע], ולכן אף לגוי המוכר לא היתה בעלות ממש על הקרקע, ולא היתה לו זכות ויכולת למכור לפי דין המלכות, וזה המחזיק זכה משום שקיבל על עצמו לשלם את המס. אבל במקרה רגיל לא יוכל אדם לזכות בשדה עד שיגיע לידו שטר מכר מן הגוי.
Abaye said to him: Are you saying that the incident occurred in Dura that was founded by shepherds? Proof cannot be brought from that case, as there the fields were concealed, since the owners of fields would not pay the land tax [taska] to the king, and the king says that one who pays land tax may profit from the field. Therefore, in that case, the gentile who sold the property did not actually own it, and consequently by the laws of the kingdom could not sell it. The one who took possession of the property acquired it in accordance with the law of the kingdom, as he committed to pay the land tax. Elsewhere, one would not acquire the field until he received a deed of sale from the gentile.
הכל
(5) רַב הוּנָא זְבֵן אַרְעָא מִגּוֹי 1 אֲתָא יִשְׂרָאֵל אַחֵר רָפֵיק בַּהּ פּוּרְתָּא אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן אוֹקְמַהּ בִּידֵיהּ א״ל אֲמַר לֵיהּ מַאי דַּעְתָּיךְ דְּאָמַר שְׁמוּאֵל נִכְסֵי גּוֹי 2 הֲרֵי הֵן כְּמִדְבָּר וְכׇל הַמַּחְזִיק בָּהֶם זָכָה
The Gemara relates: Rav Huna purchased land from a gentile. Another Jew came and plowed it slightly. Rav Huna and that Jew came before Rav Naḥman, who established the property in the possession of the latter. Rav Huna said to Rav Naḥman: What are you thinking in issuing this ruling? Is it because Shmuel says that the property of a gentile is like a desert, and anyone who takes possession of it has acquired it?
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "מעובד כוכבים".
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "עובד כוכבים".
[עליות דרבינו יונה] נכסי הגוי הרי הן כמדבר וכו׳. פי׳ ר״ח ז״ל שהמחזיק בהם משלם דמים ללוקח. ואע״פ שאין לחייבו מתורת דינא דגרמי כלום שהרי מן ההפקר הוא זוכה כיון שנסתלק המוכר והלוקח לא קנה, מ״מ חלה זכות הלוקח על השדה למשכונה בשעת מתן מעות, דאע״ג דמקני לא קני לגמרי (אלא) [אפילו] בכסף, אבל זוכה בו בדין משכנתא, הלכך המחזיק בהן זוכה בגוף השדה ונותן ללוקח דמים שיש לו עליו, אע״פ שגוף השדה הפקר, לא פקע מיניה תורת משכונת הלוקח, כאותה ששנינו בפ׳ שור שנגח את הפרה (ב״ק מט:) משכונו של גר ביד ישראל, ובא ישראל אחר והחזיק, זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את השאר, כך פי׳ ר׳ יצחק ז״ל.
[רשב״ם] אמר שמואל נכסי עובד כוכבים הרי הן כמדבר וכו׳. ופירש רבינו חננאל דלית הלכתא [פיזרו: כוותיה] כשמואל, ומשום דמקשי עלה אביי אידך דשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא, ובא רב יוסף לתרץ, והקשהו אביי ואמר דמעולם לא אמרה שמואל, דא״כ קשיא דשמואל אדשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא. ולי נראה דהלכתא כשמואל דהא וכו׳.א
[רא״ש סי׳ סה] גמ׳ נכסי הכנעני הרי הן כמדבר כל המחזיק בהן זכה בהן, מ״ט, כנעני מכי מטי זוזי לידה אסתלק וכו׳ פירש רשב״ם אית דאמר דמהדר זוזי ללוקח, ולא נהירא לי מדקאמר הרי הן כמדבר משמע דזכי לגמרי. ורבינו חננאל ז״ל פירש שהמחזיק משלם דמים ללוקח, אע״פ שאין חייב מתורת דינא דגרמי כלום שהרי מן ההפקר הוא זוכה, דנסתלק המוכר והלוקח לא קנה, מכל מקום חלה זכיית הלוקח על השדה למשכנתא בשעת מתן מעות, אע״ג דמיקני לא קני לגמרי [אפילו] בכסף, היינו לקנות גוף השדה אבל תורת משכנתא לא פקע מיניה כאותה ששנינו בפרק הפרה (ב״ק מט:) משכונו של גר ביד ישראל, ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו, זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה השאר. ונראה לי דלאו ראיה היא דהתם בא משכונו של גר ליד ישראל מתחלה בתורת משכנתא [אבל הכא] כיון דלא קנה משכנתא נמי לא הוי, ונראה דברי רשב״ם דהפקר גמור הוי ואפילו דמי לא יהיב.ב
[רשב״א] כמדבר וכל המחזיק בהן זכה בהן. עי׳ בחי׳ הרשב״א כאן.
א. ועי׳ רי״ף, רשב״א, עליות דר״י, ר״ן, הגהות מימוניות זכיה ומתנה פ״א סי׳ י, ועי׳ רשב״א ח״א סי׳ אלף לב. שם ח״ו סי׳ קמ. ריטב״א סי׳ מג. מהר״ם מרוטנברג סי׳ כח. מהרי״ק סימנים קיח, קלב. מהרש״ל סי׳ לו. תשב״ץ ח״א סי׳ נח. רדב״ז ח״א סי׳ ק. קנט. לקט יושר ח״ב עמ׳ סט, חת״ס חו״מ קעה.
ב. וראה עוד בחידושי הרשב״א כאן. וכדעת הר״ח דהמחזיק משלם ללוקח כתב רב האי גאון בספר המקח שער י״ד והביאו המגיד משנה הל׳ זכיה ומתנה פ״א הי״ד כסיוע לרמב״ם שגם סובר כן וכ״כ הרמב״ן וראה גם נמוקי יוסף כאן.
ישראל שקנה בית מן הגוי ונתן לו הדמים ולא החזיק בה עדיין ובא ישראל אחר והחזיק בו קנאו המחזיק. כדאמרינן רב הונא זבן ארעא מגוי אתא ההוא גברא רפק בה פורתא אתא לקמיה דרב נחמן ואוקמה בידא דמחזיק אמר ליה מאי דעתיך דאמר רב יהודה אמר שמואל ניכסי הגוי הרי הן כמדבר כל המחזיק בהן זכה בהן, מאי טעמא גוי מכי מטו זוזי לידיה הוא דאיסתלק ליה, דקניית גוי בכסף הוא כדאמרינן בקידושין (קידושין יד ע״א), וישראל לא קני מן הגוי עד דמטי שטרא לידיה, כדאמרינן לעיל (ב״ב לה ע״ב) דישראל הבא מן הגוי אין לו חזקה אלא בשטר, הילכך הוו להו ניכסי ביני וביני הפקר. מיהו נראה לי דאם בתר דיהב זוזי החזיק בה איהו, דקנה, דלא גרע איהו מאחרא.
א. וכ״כ הטור חו״מ סי׳ קצד בשם הרא״ש ׳אם נתן המעות יחזיק בו מיד בתורת הפקר׳ ועי׳ פרישה שם דדוקא קאמר בתורת הפקר דבכה״ג גם הרשב״א שסובר (שם) דגם בחזקה אינו קונה מן הגוי, בהחזיק בתורת הפקר מודה.
ע. אתא לקמיה דרב נחמן אוקמיה בידיה – פירוש: דסבר רב נחמן האי דעבדי גוים שטרא לאו דינא דלמלכותא הוא דליהוי דינא אלא הן הרגילו מעצמם לעשותו הילכך בדין תורה דינינן להו דמכי שקיל דמי מסתלק.
מסופר: רב הונא זבן ארעא [קנה קרקע] מגוי, אתא [בא] ישראל אחר רפיק [עדר] בה פורתא [מעט]. אתא לקמיה [בא לפני] רב נחמן, אוקמה בידיה [העמיד אותה בידו] של אותו אדם שחפר. אמר ליה [לו] רב הונא לרב נחמן: מאי דעתיך [מה דעתך]? ממה הסקת כך? ממה שאמר שמואל: נכסי גוי הרי הן כמדבר, וכל המחזיק בהם זכה? —
The Gemara relates: Rav Huna purchased land from a gentile. Another Jew came and plowed it slightly. Rav Huna and that Jew came before Rav Naḥman, who established the property in the possession of the latter. Rav Huna said to Rav Naḥman: What are you thinking in issuing this ruling? Is it because Shmuel says that the property of a gentile is like a desert, and anyone who takes possession of it has acquired it?
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.